מי מפחד מזיופים....
זיופים הם אי דיוק זה אי דיוק בגובה הצליל. כשאומרים שמישהו מזייף הכוונה איננה שירה לא נכונה כתוצאה מכך מחוסר בידיעת השיר אלא כתוצאה מחוסר בשמיעה מוסיקלית-מלודית.
באנגלית נקראת התופעה “Tone Deafness” (המינוח המקצועי אקדמי הוא אמוזיה (Amusia והכוונה היא לאנשים שאינם מסוגלים לדייק בשירת הצלילים בצורה קיצונית.
הרבה אנשים חוששים לשיר כי הם שומעים את עצמם מזייפים. הם “מרחמים” על הסביבה, ובבית המשפט הפרטי שלהם הם גוזרים את דינם עצמם ומענישים את עצמם באופציית השתיקה.
אז נכון שיש אנשים שלא מדייקים – אבל אצל רוב האוכלוסיה ניתן לשפר באופן ניכר את היכולת לדייק בצלילים – ממש כמו אצל עמית – סטודנט מוכשר לחינוך הגיל הרך שפגשתי לפני מספר שנים.
עמית ניגש אלי בהפסקה שבין השיעורים. הוא היה סטודנט מעולה וחדור מוטיבציה לחינוך בגיל הרך. הוא השתתף בשיעורים והיה מאוד פעיל בשיח החינוכי עם הסטודנטים האחרים.
אבל עמית חשש לשיר. הוא בא לדבר כדי להתייעץ מה לעשות – כאיש חינוך לגיל הרך הוא הבין את חשיבות הביצוע הקולי אבל הדימוי העצמי שלו היה כל כך ברור – הוא אמר: ” זה נורא, אין לי שמיעה מוזיקלית והשירה שלי מבהילה את כל מי שבסביבה. אין סיכוי שאני אשיר לילדים כי הם לא בעונש –אפילו בגואנטנמו לא מתעללים ככה – אני מרחם על כולם אז אני לא שר – זה לא שאני לא רוצה אני לא יכול, פשוט אין לי את זה….”
אם רק היה לי שקל על כל פעם ששמעתי את התירוץ הזה להימנעות משירה…..
אמרתי לעמית שיש מה לעשות –קיימות אסטרטגיות עוקפות לביצוע קולי – החשיבות שיש לאימון ולהתנסות אדירה ובעיקר שירשה לעצמו לבצע קולית ושיתאמן. בקשתי ממנו לוותר על החששות ולהתחיל לשיר לבד בבית – קודם לבחור שיר פשוט יחסית שיש לו ביצוע של זמר או זמרת שהוא אוהב ולשיר יחד איתם כאימון תוך שהוא מנסה לקלוע בדיוק לצלילים.
לשיר יחד ולא להעלים את קולו – וככל שיחוש בטחון להחליש את עוצמת הקול עד שיישאר רק קולו אקפלה.
זה עבד יופי – כיוון שעמית באמת רצה והתמסר לתרגול. למעשה בסוף הסמסטר עמית כבר הוביל את הכתה בשירה ולא היה נאלם כל פעם שהיה צורך בביצוע קולי.
הסיפור של עמית הוא דוגמא טובה לחששות ולחוסר ההבנה שיש לאנשים רבים בנוגע לביצוע קולי – לרבים מאתנו יש שמיעה מוסיקלית טובה וכמעט כולנו יכולים לשיר באופן סביר ואפילו טוב ונעים. כל מה שצריך זה אימון והתנסות כדי לפתח את היכולות הללו.
עובדות שחשוב לדעת:
רק ארבעה אחוזים מהאוכלוסייה הם “זייפנים אמיתיים” זה אומר שיש לא הרבה אנשים עם “ממש זייפנים” באופן יחסי. ברמה הפיזיולוגית של עיבוד הצליל במוח. בתוך האחוזים הללו יש שני סוגי “זייפנים” כאלה שעברו פגיעת מוח ויכולת השירה שלהם נפגעה וכאלה שהפגם המוסיקלי הוא מולד.
למה זה קורה? ההשערות המחקריות הן שיש לכך קשר לגנטיקה – אבל (וזה חשוב לזכור בכלל ביחס לחינוך והתפתחות) – הגנטיקה היא רק חלק מהחבילה והרבה פעמים התכונות הגנטיות הן סוג של פוטנציאל שמתפתח בהתאם לחשיפה או יותר נכון לאי חשיפה לגירויים ספציפיים.
לכן, ילדים להורים זייפנים (אמוזיים) לא בהכרח יהיו זייפנים – בעיקר אם הם יחשפו לסביבה צלילית- מוסיקלית מעשירה בילדות בעיקר כשהמוח שלהם עדיין גמיש ומסוגל להתעצב בקלות יחסית.
אם רוצים לשפר את יכולות השירה המפתח נמצא באימון – ככל שתתרגלו יותר הסיכוי שתצליחו לשיר יפה יותר ומדויק יותר עולה.
והנה עוד “טריק מצוין” – שמביא אותנו חזרה לנושא של ילדים: אחת הדרכים הטובות ביותר להתאמן בשירה ולהשיג תוצאות מצויינות בשימוש בקול היא שירה של שירי ילדים ובעיקר שירה לילדים.
למה – כי אז אנחנו מוותרים על היומרות והנסיון להידמות למשהו שאנחנו לא ומתחברים לבסיס של הקול שלנו. באופן מדהים שירה לילדים צעירים מביאה תוצאות ווקאליות מאוד נעימות כיוון שהיא נעשית לרוב ברוגע ומתוך חוויה של משחק והנאה.
בעצם כאשר אנחנו שרים לילדים אנחנו מרוויחים שתי ציפורים “במכה אחת”:
אנחנו מתאמנים בשירה ומקבלים את כל התוספות המצוינות של חווית השירה (חמצן למוח, שיפור קשב ובטחון עצמי ועוד..) ועבור הילדים אנחנו מהווים מודל שמעודד אותם לשיר ולבצע בעצמם – ולהם השירה חשובה מאוד בהקשר ההתפתחותי.
ואם במקרה אתם מתעקשים שאין סיכוי לשירה נעימה ובטוחים שאתם שייכים לארבעת האחוזים של הזייפנים הנוירולוגיים יש גם לכך פתרון: דקלמו את השירים באופן מוסיקלי. זה עושה עבודה מצוינת ולא פחות מפתחת ומתגמלת משירה מלודית. היום זה נקרא spoken words. הקפידו על הקצב ועל הזרימה כמו גם על אינטונציות מעניינות ורלוונטיות ואתם ממש שם.
אפשר לומר כבר שנגמרו התירוצים?