לשיר זה כמו להיות ? הדרך לגילוי הקול?! או בקיצור – למה כן כדאי לשיר….

הקול שלנו הוא כלי שכולנו “מנגנים” בו, הקול האישי שלנו מספר סיפור לעולם.

אמנם בעולם הרועש שלנו איבדנו חלק ניכר מהאינטואיציות שיודעות לפרש את המסרים הטמונים בקולות של בני אדם אבל זה עדיין שם – המון המון אינפורמציה על מצב נפשי, מצב פיזיולוגי רגשות ועוד.

הקול שלנו הוא חלק בלתי נפרד מהרושם שאנו יוצרים אצל אנשים ומהתקשורת הבינאישית שלנו. הקול משקף בדרך כלל  את עמדתנו ורגשותינו ביחס לעצמנו ולבני השיח שלנו, ואמור ליצור את הרושם הראוי על האנשים שנמצאים איתנו במגע אישי, חברתי ומקצועי.

אנחנו משתמשים בקול הדיבור שלנו בצורה טיבעית ואינסטנקטיבית כחלק מהפעולות הברורות שלנו – כמו נשימה, מצמוץ ולעיסה. כי זוהי דרך התקשורת המקובלת של רוב בני האדם –לשוחח באמצעות מילים ושפה שנוצרו במשך התהליכים האבולוציוניים ככלי יעיל לתקשורת.

דיבור הוא פעולה שאנחנו לא מהרהרים בה אלא מבצעים אותה כל יום – לפעמים אפילו כל היום.

אבל מה לגבי שירה? או – כאן מתחילה סאגה חדשה .

אמנם אנחנו בעידן שבו לכאורה “כולם יכולים להיות זמרים” – ואני יכולה לחשוב על יותר ממקרה אחד של זמר או זמרת שקולם אינו עומד אפילו בקריטריונים הבסיסיים של קבלה לתוכנית ראליטי שירה הנידחת ביותר – אבל בחיים האמתיים, למרות פנטזיות מפותחות ושירה נלהבת במקלחת – אני פוגשת שוב ושוב אנשים ונשים צעירים ומבוגרים שהמחשבה של השמעת קולם באופן אינדיבידואלי – או במילים פשוטות לשיר כששומעים אותם גורמת להם לחלחלה ופחד – בעיקר הם חושבים שמישהו אחר יכול לעשות זאת טוב יותר ולכן מוכנים להצטרף לשירת רבים (כשקולם נבלע בהמון), לשיר רק עם רקע של שיר מוקלט שמכסה על קולם או לשיר רק כ”לא שומעים אותם”.

אני פוגשת כל כך הרבה כאלה ומופתעת שוב ושוב לגלות קולות נעימים, ערבים ומדויקים – שמגיעים יחד עם התנצלות (מיותרת) לגבי “זייפנות”, צרידות (שאינה קיימת) ושאר תיאורים לא מחמיאים שאנשים קושרים לעצמם.

שרה (לא) שרה שיר שמח….

שני סיפורים צורמים.

את שרה פגשתי באחת ההרצאות שהעברתי להורים. בחורה אסרטיבית (מנהלת משאבי אנוש), בשנות השלושים המוקדמות לחייה, אימא גאה (ומאוד נחמדה!) לשני פעוטות – ההורות חשובה לה ולכן היא יוצאת לשמוע הרצאות שיעשירו את יכולותיה ההוריות ויתרמו לתקשורת שלה עם ילדיה. בסוף הערב ולאחר שהסתיימה ההרצאה שלי שעסקה בקשר בין שירי משחק להתפתחות ילדים דנה פנתה אלי ביחידות כדי לשתף אותי בחוויה המוסיקלית שלה עם ילדיה.

השיחה ביננו קלחה, היא התנסחה בבהירות וקולה היה נעים ורך. היא  סיפרה לי שהיא לא מאפשרת לעצמה לשיר לילדיה ללא “כיסוי” של מוסיקה שמושמעת ברקע. מילותיה היו “כל פעם שאני רוצה לשיר אני מרגישה מן קול פנימי כזה שמשתיק אותי, אני לא רוצה שישמעו אותי אחרים ואפילו נראה לי שהבן שלי (שהיה אז בערך בן שלוש) יתרחק ממני כי אני לא יודעת לשיר נעים. הקול שלי ממש אחר כשאני שרה וזה לא נעים לי אז איך זה יהיה נעים לו?” היא הוסיפה ואמרה שאין לה תחושה של חוסר ביטחון עצמי בכל מה שקשור לשיחה, נאומים ודיבור אבל “לשיר נראה לה נעים אבל מאוד מביך אותה – בעיקר המחשבה שהיא תזייף כי היא מרגישה שזהו המקום שבו אין לה שליטה.

נשמע מוכר? לא רק שאני שומעת שוב ושוב ושוב ושוב ושוב ושוב סיפורים כאלה (התשובה תגיע עוד מעט יש פתרון מבטיחה) אלא שזה הזכיר לי את הסאגה הבלתי נגמרת (אולי אחרי שאני כותבת אותה בספר אז משהו ישתנה) שאני נתקלת בה כל שנה מחדש עם הסטודנטים וסטודנטיות שלי.

מורן לא מסוגלת לשיר

מורן נגשה אלי בסוף השיעור הראשון של מוסיקה והתפתחות והסבירה לי בלהט למה אין שום, אבל ממש שום סיכוי שהיא יכולה לשיר  שרה שירי ילדים בעל פה ללא ליווי ובטח שלא בנוכחותי. 

טוב אחרי הרבה שנות הוראה כמרצה אני כבר מקבלת את ההצהרות הללו ברוגע.

הנה הסבר קצר: אני מלמדת בהשכלה הגבוהה אנשי הוראה כבר הרבה מאוד שנים.  ומורן לא היתה הראשונה, וגם לא השנייה ואפילו לא הסטודנטית המאה שניגשה אלי עם סיפור כזה…

כיוון שאני דוגלת ברעיון שגם הקורסים האקדמיים צריכים להקנות לאנשי החינוך של הגיל הרך מיומנויות שיעזרו להם בעבודת היום יום שלהם, הדרישות בחלק מהקורסים כוללות ביצוע יחד עם הקבוצה ואיתי של שירים במהלך השיעורים – וגולת הכותרת: לדעת בעל פה 10 שירי ילדים ולהיבחן על הידע הזה בעל פה מולי (בחינה פרטנית ללא קהל). כל שנה התגובות זהות – זמזומי כעס והתנגדות. תמיד מספרים לי למה זה בלתי אפשרי לזכור שירים בעל-פה, למה אי אפשר לשיר בפני כי זה “פדיחה”, איך כולם/כולן מזייפים/צרודים/אסתמטיים ועוד ועוד..  נכון שיש גם שניים שלושה שששים לרעיון שמישהו ישמע אותם אבל הנטייה הגורפת היא התנגדות מאוד חריפה. אחר כך כשמסתבר שלא תהיה ברירה מתחילים סיפורי ה”אני כן יכול אבל…..” רק מול ילדים, רק עם השיר ברקע, רק כשלא שומעים אותי (פטנט מיוחד) ועוד ועוד. היות ואני כבר מאוד מנוסה בהתנגדויות האלה אני נותנת לרעש לדעוך וממשיכה ללמד מתוך ידיעה גמורה שעוד זמן לא ארוך ה”זמירות” האלה ישתנו ויתהפכו לגמרי – ברגע שתהייה חוויה טובה ומהנה של שימוש בקול ושל ידע השירה – לא רק שיאלמו קולות ההתנגדות, אלא שהמוטיבציה והמוכנות לשיר יגיעו וסחפו את הקבוצה למחוזות חדשים של יכולת ומיומנות – ו”על הדרך” הילדים שיפגשו את הגננות/מורים/אנשי חינוך האלה יקבלו מנה גדושה של חוויה מפתחת. 

מה שחשוב לזכור זה שההתפתחות היא לא רק של הילדים אלא שגם הסטודנטים והסטודנטיות עברו תהליך של גילוי, העזה וחיזוק של הביטחון העצמי שלהם.

אז אם נחזור למורן – סוף הסמסטר הגיע ומורן עמדה מולי בבוחן שבעל פה וביצעה לעילה ולעילה את כל השירים. יחד  גילינו שלמורן קול יפיפה, עדין ומרגיע. ושכשרון השירה של היה רדום בגלל שתמיד חששה להשמיע את קולה. היא סיפרה שהאתגר שהקורס העמיד בפניה הביא אותה להעיז ולבחון את המיומנויות הקוליות שלה ושברגע שהרשתה לעצמה לשחרר את שירתה נוצר לה קשר חדש עם הילדים שרק מחכים למפגשים איתה שעכשיו מתבססים על  היכולות הקוליות שלה ושהיא כבר פחות ופחות נעזרת בכלים חיצוניים . היא ספרה גם שמאז שהיא שרה עם הילדים הם זוכרים יותר בעל פה, קשובים אליה, מתאמנים בעצמם בשירה בזמן החופשי, ולא פחות חשוב – יש בגן אווירה של שקט ורוגע.

שמחתי מאוד ממה שמורן סיפרה – והסיפור שלה הצטרף לעוד רבים של סטודנטים שלי שמתנגדים בתחילה לבצע ולאחר שהם מתנסים בשירה הם מודים על ההזדמנות ועל ההתעקשות שלי – הם משתפים אותי בחוויות של הנאה ושחרור שלהם, שיפור יכולות, רגיעה בגן, ותחושת יכולת ובטחון שהם חווים כאנשי חינוך וכהורים.

אז אם זה כל כך טוב למה כל ההתנגדויות?

מכל מיני סיבות. חלק נעוצות בעבר – מבוגרים שבילדותם מישהו היסה אותם כשהם שרו, או “ברוב טובו”, לגלג על הביצוע שלהם, העיר הערה ביקורתית לא נעימה ואפילו ארסית על קולם או על הביצוע שלהם שיר כזה או אחר. מדהים עד כמה הערות כאלה הרסניות ליכולת הביצוע העתידית –להנאה משירה או אפילו לשימוש בשירים לתקשורת עם הילד הפרטי.

גם הסנדלרית הולכת יחפה…

כשהבן שלי היה בן 3 היינו בארוחה משפחתית עם הורי ומשפחתה של אחותי. תמיד בארוחות המשפחתיות שלנו הילדים כחלק מהקינוח שרים ומנגנים. האחיינים שלי נגנו ובתי הבכורה שהייתה בת 4 וחצי שרה. לפתע קם, נעמד על הכיסא בני והחל לשיר באופן ספונטאני (את השיר לו יהי של נעמי שמר). מרוב הפתעה פרצנו כולם בצחוק – בני הפסיק לשיר ומאז סירב באדיקות להצטרף להוויה המשפחתית של שירה, בקידוש או בכל הזדמנות אחרת, לא משנה עד כמה הפצרנו בו או חזרנו ואמרנו שיש לו קול יפה ואנחנו כמהים לשמוע אותו. כשדברתי איתו כשהתבגר הוא הסביר שהחוויה של הצחוק שלנו נחרתה אצלו כלעג – זאת למרות שממש לא התכוונו לכך, ושהצחוק שלנו נבע מהפתעה. לקח לו זמן רב – יותר מעשר שנים, לגלות שוב את הרצון לשיר ולהרשות לעצמו להשמיע את קולו ברבים.

סיבה אחרת היא החשש להישמע לא טוב. סקר מ 2008 שבוצע בבריטניה גילה שהורים לא שרים לילדיהם. הסקר העלה ש 89% מההורים מעדיפים להשמיע לילדיהם שירים מהמדיה (פלייליסט, טלויזיה, שירים שהורידו לנייד. דיסק) מאשר לשיר בקולם! כמעט 60% ציינו שהסיבה לכך היא שהם חוששים שהם אינם נשמעים טוב מספיק. מבצעי הסקר משערים שאחת הסיבות המרכזיות לכך היא ההצפה של המרחב הציבורי בתוכניות ריאלטי שירה אשר הביצועים המקצועניים בהם גורמים להורים להעריך את הביצוע שלהם הערכת חסר ואולי אפילו לאמוד את הביצוע השירתי שלהם בכלים ביקורתיים כאילו היו הם שופטים באחת התוכניות. כך ב”הפוך על הפוך” השפע שמאפשרת הטכנולוגיה והחשיפה להרבה ביצועים “אותנטיים” לכאורה שלמעשה רבים מהם הם של זמרים מאומנים ומיומנים, פוגעים בעשייה ובקשר המוסיקלי הספונטני טבעי של מבוגרים עם ילדים.

הסקר גם העלה שרוב ההורים לא זוכרים את מילות השירים הפשוטים של הילדות מעבר לשורה הראשונה או לבית הראשון ולפזמון. עם יד על הלב – מה אתם זוכרים?

הניסיון שלי בהוראה ובמפגשים עם ההורים מאשרר את הממצאים של הסקר הזו – ההסתמכות על המדיה שנובעת מהסיבות שתוארו מביאה להפחתה ביכולת האישית של השירה – יש כאן סכמה מעגלית פשוטה:

לא שרים = לא מתאמנים = לא זוכרים שירים = מאבדים את הביטחון ביכולת הטבעית לשיר

זה מחזיר אותנו לסיפור על הסטודנטים להוראה והחשש שלהם מהצורך לשיר ולזכור שירים.

החדשות הטובות הן שהמעגל הזה ניתן לשבירה על ידי שינוי באחת החוליות – ברגע שמתחילים לשיר ומתאמנים הבטחון ביכולת הטבעית לשיר מתגבר (ומתגבר עוד ועוד ככל שמתאמנים יותר) ולכן שרים יותר – וכן הלאה.

אז מה המסקנה?

תתחילו לשיר ויקרו דברים נפלאים לכם ולילדים.